בן יעקב ושרה. נולד ביום ה' בתשרי תש"א (7.10.1940) בעיר וולווצקובלש אשר ברוסיה, בראשיתה של מלחמת העולם השניה. אחרי שהאב גויס לצבא נשארו לבדם האם ובנה. המלחמה על כל תלאותיה עברה עליהם באין תומך ומנחם, אך כתום המלחמה חזרו כולם למקומותיהם והאב המשוחרר בתוכם. מילדותו גילה הילד רצון ללמוד וכשרון ללימודים והוא הצטיין במקצועות שונים. את לימודיהן של י"א כיתות סיים בעודנו בגולה ובהיפתח הדרך לעלייה לארץ עלתה כל המשפחה; זה היה בשנת 1957 - ומה מאוד שמח שמעון על כך, כי את הארץ ראה תמיד כמולדתו האמיתית, אליה שאף ובה רצה להישאר לנצח. חבלי הקליטה של המשפחה היו קשים כשהיא התיישבה בבאר שבע אבל המצב הקשה לא הביא את נפשו הצעירה של שמעון לידי יאוש והוא עזר למשפחתו בשיפור מצבה הכלכלי בכל מיני עבודות. בהשתנות מצב זה נתחדשו שאיפותיו ללימודים. הוא החל ללמוד בבית הספר "עמל" בקורס של מכונאות רכב כבד וסיים את לימודיו בו בהצלחה. בפברואר 1959 גויס לצה"ל ושירת כמכונאי טנקים בחיל השריון. ביולי 1961 שוחרר מן הצבא ונטל על עצמו את עול הפרנסה של אמו ושתי אחיותיו, כבן אוהב וכאב מסור, כי בינתיים נפטר האב והשאיר את כל המשפחה ללא דואג ומפרנס. שמעון היה נוסע יום יום לסדום ולמפעלי ים המלח ושם רכש נסיון בעבודתו כמכונאי של טרקטורים. לאחר מכן עבר ל"סולל בונה" כדי לאפשר לעצמו את המשכת לימודיו כטכנאי מכונות - מתוך כך שאף לתואר מהנדס. ב"סולל-בונה" עבד כשנתיים ולאחר מכן עבר לחברה אמריקאית לעבודה זמנית. בכל אשר עבד הוכיח את עצמו כעובד מסור וחרוץ ולכן היה אהוב על מעבידיו וחבריו, אשר כיבדו אותו. בשנת 1967 עמד לסיים שנה שנייה בקורס ערב של טכנאי מכונות מטעם הטכניון בבאר שבע, אלא שלא זכה לכך כי מלחמת ששת הימים פרצה. הוא נקרא לדגל והשתתף בה במסגרת המילואים וביום כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), הוא היום השני לקרבות, נערך קרב באום-כתף אשר בסיני כשהוא עבד תחת אש בתיקון זחל"ם שנפגע, אך בשובו לרכבו נפל. הניח אשה ובת קטנה. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בבאר שבע. בחוברת הראשונה של ירחון עיריית באר שבע ("כאן באר שבע"), במדור "כבוד לנופלים - תנחומים למשפחות" הונצח שמו.